גזר דין בתיק ת"פ 46980-10-10

הנאשמים, חברה ומנהלה, הורשעו לאחר שמיעת ראיות בעבירות שעניינן הולכת מיכלי גז זרים בכמות של 117 מיכלים על גבי משאית אחת של החברה.

במהלך המשפט הסתבר כי במסגרת מדיניות שהנחיל הנאשם 2 כמנהלה של הנאשמת 1, נעשו נסיונות רבים להחזרת מיכלים  של החברה שהיו ברשותם של לקוחות לשעבר, או של אנשים שקיבלו מהם את המיכלים, כאשר במסגרת ניסיונות אלו, הנאשמים נהגו להחזיק מיכלים זרים בכדי להחליפם עם המיכלים שהיו שלהם. הסתבר אף שהמיכלים של הנאשמת היו מיכלים יקרים יותר מהמיכלים שבשימוש החברות האחרות מכאן כדאיות ההחלפה, אף גם במקרים שהמיכלים הזרים לנאשמת מולאו בגז באופן מלא או חלקי.

מסתבר כי לנאשמת זו הרשעה ראשונה בעבירה מסוג זה, אך בעבר אף קיבלה מס' קנסות מינהליים בגין עבירות דומות. באשר לנאשם מדובר בהרשעה ראשונה, כאשר לזכותו אף יאמר שבמהלך התקופה שהוא מנהל את הנאשמת משנת 2009 ואילך, לא נרשמו לחובתה קנסות מינהליים בעבירות מסוג זה.

במסגרת עתירתה לעונש ביקשה התביעה להשית על כל אחד מהנאשמים את הקנס המירבי, שהינו במקרה זה 2800 ש"ח בלבד ובנוסף לכך להורות על חילוט המשאית והמיכלים הזרים. כמו כן, נתבקשה הטלת מאסר מותנה על הנאשם.

תחילה יאמר כי התרשמתי שלדידן של רשויות אכיפת חוקי הגז השונים, האיסור על הובלת מיכלים זרים, הלכה למעשה אינו נוגע להיבטים בטיחותיים של ההובלה. הראיה המרכזית לכך הינה שהרשויות התירו במקרים מסוימים, שאינם חופפים באופן מלא למקרה שבפני כמפורט בהכרעת הדין, לחברות גז להוביל מיכלים זרים. כאמור, בענייננו לא דובר בהובלה מותרת על פי אותו נוהל, להערכה ולמעשה של הרשויות, אך עדיין מדובר בהובלת מיכלים זרים בשני המקרים, כך שאם מותר במסגרת הנוהל לעשות כן, הרי שהדבר מראה שניתן לבצע הובלה ללא כל סכנה בטיחותית.

בענייננו, דובר כאמור במקרה שונה בהיבט של מותר ואסור, אך לא בהיבט של בטוח ולא בטוח. מסתבר כי הנאשמים לא הובילו את המיכלים הזרים מלקוחות לספקי הגז שאליהם שייכים המיכלים הזרים, אלא שמדובר במיכלים שנצטברו והוחזקו במקום עסקה של הנאשמת, משם הובלו למספר יעדים שם המתינו להם מתווכים שאמורים היו להעביר את המיכלים הזרים לידי הספקים שלהם שייכים המיכלים, ובתמורה להעביר לידי הנאשמים מיכלים של הנאשמים.

נוכח מאפיינים אלה של העבירה, נראה שמדובר בנושא של אי סדרים בלבד. אין בכך להקל ראש, אך כנקודת מוצא לעניין העונש אין לראות את המקרה כמקרה מסוכן, אלא כמקרה שחורג במעט ממקרה שבו היה משולם קנס במסגרת חוק העבירות המנהליות.

לפיכך, ובהתאם לסמכות ביהמ"ש לעניין הקנס, הרי שיש מקום במקרה זה לקנס דומה לקנס המינהלי. כיוון שהקנס המינהלי עומד על 2500 ש"ח ובכל זאת נוהל כאן משפט, הרי שיש מקום לקנס בסך 2800 ש"ח לכל אחד מהנאשמים.

השאלה העיקרית שבמחלוקת בין הצדדים, היא האם יש להסתפק בכך או להטיל רכיבי ענישה נוספים, כאשר עיקר המחלוקת נוגעת בעניין חילוט המשאית.

יאמר תחילה כי דומה שאין מחלוקת ממש בין הצדדים שאין מקום להשיב לידי הנאשמים את המיכלים הזרים שנתפסו, 117 במספר. מדובר במיכלים שאינם רכושם של הנאשמים ועל כן יש מקום להחזירם לבעליהם, דהיינו הספקים השונים וזאת באמצעות המאשימה.

מסתבר כי הוראה זו משמעה מניעת פדיון כלכלי משמעותי עבור הנאשמים, כיוון שאלה ציפו לקבל תמורת אותם 117 מיכלים, כמות לא מבוטלת של מיכלים של הנאשמים . החילוט לא יאפשר את קבלת תמורה זו ומשכאן שיש בהוראת אי החזרת המיכלים הזרים בגדר פגיעה כלכלית לנאשמים.

ברור הוא כי אין להסתפק בפגיעה זו לצד התוספת הקטנה במרכיב הקנס, לעומת קנס מינהלי, כענישה ראויה, שכן אחרת לא ירתעו הנאשמים ועוסקים אחרים בתחום הגז מלבצע מעשים דומים,ש כן אז במקרה הגרוע מבחינתם יתפסו ויהיו מבחינה כלכלית באותו מצב שהיו, אילולא הובלת המיכלים הזרים, דהיינו אי קבלת המיכלים שלהם אותם ציפו לקבל תמורת המיכלים הזרים.

עם זאת, במקרה זה הנאשמים ניזוקו עקב החקירה והמשפט באופן כלכלי בהיבט נוסף, משמעותי לא פחות ואולי אף יותר מתפיסת המיכלים. הדברים אמורים בכך שהמשאית ששימשה אותם לבצוע ההובלה, ומן הסתם אף לפעולות רבות אחרות במסגרת עיסוקם, הוחזקה במשך כשנה וחצי עד היום מאז המקרה בידי המאשימה. לא מדובר רק בבלאי של המשאית עקב אי שמישותה, אלא ובעיקר במניעת האפשרות להפיק ממנה תועלת כלכלית שדומה שהינה עצומה בתקופה של חודשים כה רבים.

בנסיבות העניין, לאור עברה של הנאשמת, שמתבטא בקנסות מינהליים בלבד, ולאור העדר עבר לנאשם, ובשים לב לכך שאין כל הרשעה קודמת לפעילות אסורה אחרת באותה משאית, סברתי כי ניתן להסתפק בהחזקתה הארוכה של המשאית עד כה, ואין מקום להורות על חילוטה באופן קבוע על כל המשמעויות הכלכליות הנובעות מכך. לפיכך, אינני מורה על חילוט המשאית.

בהתאם לעקרונות אלו, ובדגש על כך שמדובר בהרשעה ראשונה לנאשם, סבורני כי מקרה זה אין מקום אף להטיל עליו מאסר מותנה.

לאור מיצוי הקנס המירבי, הרי שלא ניתן אף להטיל התחייבות להמנע מעבירה.

סוף דבר אני גוזר על כל אחד מהנאשמים קנס בסך 2800 ש"ח כאשר אי תשלום הקנס על ידי הנאשם 2 יביא לעונש מאסר תמורתו של 30 ימים. כל קנס יש לשלם ב-3 תשלומים, תשלום ראשון עד ליום 15.1.12 והיתרה עד ל-15 לכל חודש שלאחר מכן. בנוסף אני מורה על השבת המיכלים הזרים לידי בעליהם, באמצעות המאשימה וכן על החזרת המשאית שנתפסה לידי הנאשמים.

זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי בפתח תקוה בתוך 45 ימים מהיום.

<#5#>